לפעמים ההשראה משחקת איתנו משחק אכזרי בלתי נסבל.

כשלא צריך אותה (בטיול משפחתי, באמצע שייט בכנרת "יו! יש לי רעיון לקמפיין!") – היא באה בסטוקים. וכשצריכים אותה ("העיתון יורד לדפוס! איפה המודעה שניאור?!") – מסתבר שהיא יצאה לה לטיול שורשים…

עזרה?

מישהו?

אז מעשה שהיה (אמיתי בהחלט) כך היה:

יום אחד המעצב הקבוע של עיתון נחשב ומכובד לא הרגיש טוב, לא עלינו. אם זה היה ביום ראשון – עוד היה אפשר לסלוח לו, אך מה נעשה והוא החליט לקבל שפעת דווקא ביום רביעי – שעות ספורות לפני סגירת הגיליון?…

קבלתי טלפון מאיש חצי ער חצי מת. ונתבקשתי בכל לשון (אבל בכל לשון) של בקשה להשלים את עבודתו.

הסכמתי.

(לא כי רציתי. כי הייתי כל כך עייף שלא הבנתי את גודל הפרוייקט. שהשם ישמור עלי.)

קבלתי קבצים. התיישבתי. והבנתי טוב טוב למה הוא קיבל שפעת דווקא היום…

היה שם כמות מטורפת של חומר!!

לא הבנתי איך אני אמור להשתלט על הדבר הזה.

אחרי שעה שלחתי את 'מה שיצא'ל לעורך העיתון (שהשם ישמור עלייייי)

את התגובה אני לא ירשום כאן.

סתם כי אני לא זוכר.

התיישבתי שוב.

ניסיתי לשאוב השראה מכל מקום אפשרי, פתחתי עשרות עיתונים, התקשרתי לחברים, מרצים לשעבר, קולגות. מה לא?!

ולא עבד.

שהשם ישמור וכו'

קמתי.

עזבתי את הכל.

כיביתי את הטלפון.

הלכתי למטבח וטיגנתי צ'יפס. ממש ככה. באיטיות מרגיזה ומוזיקת רקע מרגיעה ברקע, ישבתי וחיסלתי לי ארוחה דשנה.

אחר כך יצאתי לסיבוב קצר בטיילת, פגשתי אנשים, השתחררתי.

חזרתי למחשב.

פתחתי ת'פלאפון.

ים של הודעות.

לא קראתי.

ישבתי מול המחשב

ופשוט שפכתי.

כל מה שהיה לי בראש.

ההשראה נשפכה ממני כמו סכר מים מטורף – ישר למחשב.

אחרי חצי שעה (!!!) שלחתי את העיתון לעורך.

התגובה היתה:

"אין מילים".

גם כי לא היו לו.

וגם כי זה היה חייב לרדת לדפוס ולא היה לו זמן…

אז מה אני אומר בעצם?

אל תחכו להשראה.

יש שם תור ארוך.

לכו אליה.

תהיו ישראליים, תעקפו מהצד.

יגעתי. ומצאתי. תאמין.

יאללה לילה טוב!